יום שישי, 24 במאי 2019

העליון הכריע- האם המצאת פסק דין במייל נחשבת המצאה כדין ?


העליון הכריע- האם המצאת פסק דין במייל נחשבת המצאה כדין ?
האם המצאה במייל על ידי מערכת בתי המשפט נחשבת המצאה כדין? בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בשאלה במסגרת רע"א10216/17 אלי בצלאל זיו נגד עיריית ירושלים.
בהכרעת בית המשפט העליון שעסקה בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 26.11.2017 (ע"א 5777-09-17, כבוד השופטים א' דראלע' זינגר ו- ח' מאק-קלמנוביץ). לפסק הדין קדם דיון שנערך באותו יום במעמד הצדדים, אשר בסיומו החליט בית המשפט המחוזי כי התיק יידחה לעיון וכי פסק הדין יישלח לצדדים. בפועל, פסק הדין נכתב בהמשך לפרוטוקול הדיון. למחרת, ביום 27.11.2017, נשלח לכתובת הדואר האלקטרוני של בא-כוח המבקש, המוגדרת במערכת ככתובת להמצאה, מסמך שכותרתו "פרוטוקול" ושכלל בסופו גם את פסק הדין.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע


בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה ביום 31.12.2017, היינו למעלה מ-30 יום לאחר משלוח פסק הדין כאמור. המשיבה עותרת למחיקתה בטענה כי נפל איחור בהגשתה, שכן לשיטתה יש לראות את משלוח פסק הדין לתיבת הדואר האלקטרוני של בא-כוח המבקש כהמצאה בהתאם לדרך הקבועה בתקנה 497ג(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). משכך, טוענת המשיבה, המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין הוא יום 27.12.2017.

בא-כוח המבקש טוען כי אכן ביום 27.11.2017 התקבל מסמך בכתובת הדואר האלקטרונית האמורה, אשר הוכתר כ"פרוטוקול". לטענת בא-כוח המבקש, נוכח כותרתו של המסמך ובהתחשב בכך שיום קודם נערך דיון בבית המשפט המחוזי, הוא סבר בתום לב כי מדובר בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 26.11.2017. בשים לב לכך שהעתק מפרוטוקול הדיון נמסר לו כבר בתום הדיון, הוא לא פתח את הקובץ המצורף. משכך, לטענתו, לא ניתן לראות במשלוח המסמך כהמצאה כדין. עוד טוען המבקש כי רק ביום 10.12.2017 למד כי ניתן פסק דין וזאת בעקבות כתב בי-דין אחר ששלחה אליו המשיבה, ואו אז צפה בפסק הדין לראשונה, כפי שעולה גם מדו"ח הצפיות בפסק-הדין במערכת "נט-המשפט". לעמדת בא-כוח המבקש יש למנות את המועד להגשת בקשת רשות ערעור מתאריך זה, ולחילופין עותר הוא להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור עד למועד בו הוגשה בפועל.
  
בית המשפט העליון הזכיר, כי תקנה 497ג(ג1) לתקנות מסדירה את אופן המצאתו של כתב בי-דין אלקטרוני באמצעות בית המשפט כך:

"על אף האמור בתקנת משנה (א), רשאי בית המשפט לשלוח לתיבת הדואר שבכתובת דואר אלקטרוני או בכתובת מאובטחת של דואר אלקטרוני שנמסרה לבית המשפט לפי תקנות משנה (א) או (ד), הודעה בדבר קיומו של כתב בי-דין במערכת הממוכנת הכוללת קישור לכתב בי-הדין, שפתיחתו תתאפשר באמצעות מנגנון הזדהות מאובטח (להלן – ההודעה); שלח בית המשפט הודעה כאמור, יראו את כתב בי-הדין ככתב שהומצא במסירה אישית לנמען ביום ובשעת השליחה כפי שמופיעים בשעון פנימי שבמערכת המחשוב של בתי המשפט המכויל על פי כללים מקובלים."

בית המשפט הטיל ספק, אם ניתן לראות באופן משלוח פסק הדין לידי המבקש כ"המצאה כדין". אחת מתכליות כללי ההמצאה הקבועים בדין היא להבטיח כי כל שלב וכל פעולה בהליך השיפוטי יהיה בידיעתם של הצדדים לו, וכי מרוץ התקופה לנקיטת הליך משפטי בידי בעל דין יחל מעת שהומצא לידיו כדין כתב בי-דין הרלוונטי, שאם לא כן עלולה זכותו הדיונית להיפגע (ראו: רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן פ"ד נט(2) 440, 445-444 (2004)).

האפשרות המוסדרת בתקנות להמצאת כתבי די-דין באמצעים אלקטרוניים משקפת את המציאות היומיומית בה מסמכים נשלחים באופן תדיר באמצעות הרשת ותכתובות אלקטרוניות. לאופן המצאה זה יתרונות רבים הגלומים, בין היתר, במהירות המשלוח, בוודאות היחסית של הגעת המסמך ליעדו וביכולת התיעוד והמעקב. תקנה 497ג(ג1) קובעת, כי המצאת כתבי בי-דין בדואר אלקטרוני תתאפשר למי שביקש שכתובתו תשמש לצורך כך בהתאם לתקנה 497ג(א) או למי שביקש מצידו להמציא לבית המשפט כתב בי-דין אלקטרוני כהוראת תקנה 497ג(ד). אדם המבקש כי כתבי בי-דין ישלחו אליו באמצעות הדואר האלקטרוני מעיד על עצמו כי אמצעי זה זמין עבורו לצורך קבלת מסמכים והוא מקובל עליו ככלי להמצאה, בעוד האפשרות להמציא כתבי בי-דין למי שמבקש להגיש מסמכים לבית המשפט באופן אלקטרוני נעוצה בהדדיות הראויה בה יש לנקוט בעניין זה.

אכן, על פי לשון תקנה 497ג(ג1) לתקנות די במשלוח ההחלטה לכתובת הדואר-האלקטרוני, המוגדרת ככתובת להמצאה, על מנת שזו תיחשב להמצאה כדין המתניעה את מרוץ הימים להגשת ההליך הערעורי. יחד עם זאת, מקום בו הכותרת של הודעת הדואר האלקטרוני או של המסמך שנשלח במסגרתה נותנים רושם שגוי באשר לתוכנו של המסמך, ספק בעיני אם ניתן לראות במשלוח זה כהמצאה לפי תקנה 497ג(ג1) לתקנות. פרשנות אחרת של תקנה 497ג(ג1) תהיה מנוגדת לתכלית דיני ההמצאה – הבאת ההליכים בדיון לידיעת הצדדים, ויש בה כדי לפגוע פגיעה שאינה ראויה בזכויותיו הדיוניות של מי שהיא נשלחה אליו. דומה כי נסיבות המקרה דנן מדגימות זאת היטב. משעה שהמסמך שנשלח לבא-כוח המבקש הוכתר כפרוטוקול ובהתחשב בכך שהדיון בבית המשפט המחוזי נערך יום לפני שליחתו, הנחתו של בא-כוח המבקש כי מסמך זה כולל את פרוטוקול הדיון בלבד ולא פסק דין נראית לי סבירה. קביעה כי יש לראות במשלוח זה המצאה כדין עלולה לפגוע בזכויותיו הדיוניות של המבקש.

מכל מקום, ציינה כבוד הרשמת, כי אף אם הייתה מקבלת את טענת המשיבה כי יש לראות ביום 27.11.2017 כמועד המצאת פסק הדין, היא סבורה כי בנסיבות דנן יש להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור. זאת, בשים לב לכך שהמסמך שנשלח לבא-כוח המבקש באמצעות הדואר האלקטרוני לא נשא את הכותרת "פסק דין"; לאור פרק הזמן הקצר – ארבעה ימים בלבד – שחלף בין המועד האחרון להגשת הבקשה לרשות הערעור לבין מועד הגשתה בפועל; ונוכח הודעת המבקש לבית המשפט השלום מיום 18.12.2017, כי הוא שוקל הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון, באופן המפחית מאינטרס ההסתמכות של המשיבה. סבורה היתתה רשמת בית המשפט העליון כי בנסיבות אלה יש כדי להוות "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור עד למועד הגשתה בפועל.

נוכח האמור, הבקשה לסילוק ההליך על הסף מחמת איחור בהגשתו נדחית. המשיבה תישא בהוצאות המבקש בגין בקשה זו בסך של 1,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.


יום שבת, 13 באפריל 2019

משרד הרווחה יעניק תנאי הוסטל למבקש מקלט ממוצא אריתראי


משרד הרווחה יעניק תנאי הוסטל למבקש מקלט ממוצא אריתראי
בג"צ דן לאחרונה בעתירה שעניינה בדרישת העותר כי המשיבים ימצאו מענה במסגרת מתאימה לעותר, מבקש מקלט ממוצא אריתראי, שבשל תאונה דרכים הוא: "מוגבל וחסר יכולת לכלכל את עצמו ולדאוג לעצמו" באחת מהמסגרות החוץ-ביתיות של המשיב 1 או במסגרת מתאימה אחרת.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7
עו”ד נועם קוריס - על פיגועי טרור, איראן וטראמפ
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com   

בתגובה מקדמית מטעם המשיבים 2-1 הוצע פתרון של קליטה במעון המופעל על ידי המשיב 1, שכולל מעטפת רחבה ותומכת, הכוללת תזונה, טיפול רפואי ונפשי ופעילות העשרה במישורים נוספים.


בא כוח העותר מסתייג מהפתרון, בשל אפיוניי האוכלוסייה במעון. בתגובה לכך, הבהירה המדינה, כי גורם מקצועי מטעמה בחן את התאמת העותר לשהייה במעון המוצע.

בנקודת זמן זו, סבר ההרכב בבג"צ כי יש מקום לבחינה של הפתרון המוצע על-ידי העותר הלכה למעשה, להבדיל מדחייתו על הסף.

ככל שירצה העותר בהמשך להשיג על התאמת הפתרון שהוצע, המדינה הסכימה כי יוכל לפנות לוועדת ערר, שעל החלטותיה ניתן להגיש ערעור לבית משפט לעניינים מנהליים (סעיף 2(ג) ו(ט) לחוק שירותי הסעד, התשי"ח-1958).

בג"צ הדגיש, כי פסק דינו בעניין הפרטני נסב על שאלת פתרון פרטני לעותר במסגרת זמנים דוחקת. בעוד שאלות הרוחב המתעוררות אגב המקרה, מצויות על שולחנו של בית משפט העליון בהליכים אחרים.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום שלישי, 9 באפריל 2019

עו"ד נועם קוריס – על גירושין, על כתובה ועל ריבים על מחצית דירה

עו"ד נועם קוריס – על גירושין, על כתובה ועל ריבים על מחצית דירה



נועם קוריס
נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004. עקבו אחרינו בבלוג עו"ד נועם קוריס ושות' הצטרפו אלינו בפייסבוק נועם קוריס עו"ד  
בשנת 1999, בתור סטודנטים למשפטים, למדנו בבית הספר למשפטים, שכשאר זוג יהודי רוצה להתגרש בישראל קיימת בעניינים מסויימים סמכות מקבילה לפי החוק, לבית הדין הרבני ולבית המשפט לענייני משפחה.
במילים אחרות, יוצא שאם כבר מחליטים להתגרש אז כדאי למהר ולהיות הראשון שפונה לערכאות, שכן הפנייה הראשונה היא זו שקובעת עם בית הדין הרבני ידון בסכסוך או בית המשפט לענייני משפחה.
הסמכויות המקבילות לכאורה הביאו למצב, שבו מהירה אצבע על ההדק, ולא פעם גם עורכי הדין עוד מאיצים בלקוח או הלקוחה למהר ולהתחיל בהליך הגירושין, בשביל להיות הראשון ולקבל יתרון.
אז הרבה זמן עבר מאז שסיימתי את בית הספר למשפטים והיום המצב שונה, בתי המשפט כמו גם בתי הדין הרבניים לא ממהרים ללכת שבי וכך למשל במקרים בהם אישה דורשת מחצית מהרכוש בבית משפט לענייני משפחה, יש להניח שבית הדין הרבני יקבע שהיא אינה זכאית עוד לכתובה.
עו"ד אלכסנדר כהן (עו"ד אלכס כהן) שעוסק במשפטי גירושין מספר לי, ששוב ושוב מגיעים אל משרדו גברים, אנשים שבורים, לאחר שעלתה תמונה בראשם, לפיה בגירושין האישה תקחח את מחצית הכסף ממכירת הדירה, וגם תדרוש ותקבל את פדיון דמי הכתובה, ובכך למעשה תיקח גם את חצי הדירה השני, שלהם.
עו"ד כהן מסביר, שמרוץ הסמכויות המוכר אומר, שהתביעה בין הצדדים, שהוגשה קודם לבית הדין הרבני- תתנהל בבית הדין הרבני, ואם קודם הוגשה לבית משפט לעניינ י משפחה תתנהל בו.
אם האישה תגיש את התביעה קודם לבית משפט לענייני משפחה, ענייני הרכוש יישמעו שם, ואחר כך האישה יכולה גם לתבוע את כתובה ברבנות. עם זאת האישה לא תקבל תשלום כפול, לפי פסק דין בבלי, כל שקל שהאישה מקבלת בחלוקת רכוש בבית משפט לענייני משפחה, יש להוריד מהכתובה. כך, שאם הכתובה היא למשל 555,555 שקלים, והצדדים מכרו דירה, ונשאר להם אחרי סילוק חובות 600,000 לכל אחד, יראו את הבעל כאילו כבר שילם את דמי הכתובה האמורה.
אבל יש להבדיל, בין תביעות למזונות ילדים, שגם אם רוצים לנהל ברבנות (בית הדין הרבני), האישה עלולה למשוך את הדיון בנושא אל בית המשפט לענייני משפחה, להבדיל מהדיון בסכסוכים על הרכוש.
לכן, לא צריך לפחד, כמו שאומרים השופטים, אי אפשר "לקבל גם וגם", ולכן מי שתבעה בבית משפט לענייני משפחה, לא תקבל את הכתובה בנוסף לתביעתה, ככל שמה שקיבלה בחלקת רכוש עולה על הכתובה.
עו"ד כהן מספר, שאחרי שהגברים מקבלים תמונה נכונה על המצב המשפטי שלהם, יכול המשפט להתנהל על מי מנוחות, ולמרות הסמכויות המקבילות בישראל, אישה לא יכלה לקחת מבעלה במסגרת גירושין, את מה שלא מגיע לה.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו"ד נועם קוריס – כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין
עו"ד נועם קוריס – כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה

יום שני, 25 במרץ 2019

השופט פסל את עצמו אך ידון בתיק בכל זאת

השופט פסל את עצמו אך ידון בתיק בכל זאת

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7
עו”ד נועם קוריס - על פיגועי טרור, איראן וטראמפ
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com  

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ח' קיציס) מיום 25.12.2018 בע"א 23926-10-17 לפסול עצמו מלדון בעניינה של המערערת.


המערערת ערערה לבית המשפט המחוזי על החלטת בית משפט השלום בתביעה כספית שהגישו נגדה המשיבים 2-1. ביום 13.11.2018 פסל עצמו סגן הנשיא, השופט י' שינמן, מלדון בהליך בקובעו כי "לצערי כשנכנס המשיב לאולם הסתבר לי שאני מכיר אותו", וביום 25.12.2018 התקיים דיון בערעור בפני השופטת ח' קיציס, שבמהלכו הציע בית המשפט כי הוא יפסוק דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). משההצעה נדחתה, נקבע כי פסק הדין יישלח לצדדים. הצדדים הסכימו שקביעת בית משפט השלום כי התביעה נגד המשיב 3 מסולקת – תבוטל. בהמשך אותו היום, ולבקשת בית המשפט, המציא בא כוח המערערת תצהיר מסירה על ההחלטה האמורה למשיב 3 (להלן: התצהיר). עם קבלת התצהיר החליט גם מותב זה על פסילתו בקובעו –"נוכח זהות מאשר התצהיר-אין לי מנוס אלא לפסול את עצמי מלדון בתיק. צר לי על התמשכות ההליך, והעיכוב שנגרם לצדדים. התיק יובא לכב' השופט שפסר לקביעת אופן [כך במקור] המשך הדיון בתיק".

מכאן הערעור שלפנינו. בתמצית, נטען כי בית המשפט שגה עת פסל את עצמו מלהוסיף ולדון בהליך שכן אין בזהות מאמת התצהיר, שאין לו כל קשר או עניין בהליך, כדי להקים עילת פסלות. למצער, נטען כי היה על בית המשפט לשמוע את עמדת בעלי הדין טרם שיחליט בעניין.

המשיבים 2-1 סבורים כי דין הערעור להידחות, שכן לדבריהם מדובר בניסיון של המערערת לסרבל את ההליך ולהאריך את הטיפול בו. לגופם של דברים הם סבורים שיש מקום לכבד את החלטת השופטת לפסול עצמה. ביום 17.1.2019 הודיעו המשיבים כי מאמת התצהיר הודיע לבית המשפט קמא שהחתימה על התצהיר מטעמו זויפה לכאורה. המשיבים ציינו כי אין בכך כדי לשנות מעמדתם כאמור מעלה.
בתגובתה לערעור ציינה המערערת כי העובדה שמאמת התצהיר הודיע לבית המשפט קמא שחתימתו זויפה, לכאורה, אך מחזקת את טענותיה בערעור דנן.

לאחר שבית המשפט העליון עיין בערעור על נספחיו ובתשובה לו, בא בית המשפט לידי מסקנה כי יש לקבלו ולהורות כי הדיון בהליך יוסיף להתקיים בפני השופטת ח' קיציס. סעיף 77(א)(א1)(1) לחוק בתי המשפט קובע כי שופט לא ישב בדין אם מצא כי "צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת". אך לאחרונה ציינתי בעניין אחר כי "אין די בעצם ההיכרות או הקרבה של השופט לאחד הצדדים להליך כדי להביא לפסילת המותב, ויש להצביע על 'קרבה ממשית' המבססת חשש ממשי למשוא פנים". הוטעם כי קרבה ממשית, כאמור, תיבחן בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של המקרה, בשים לב לאופי ההיכרות וטיב היחסים, משכם ומידת הקרבה לנושא הסכסוך הנדון בפני המותב (ע"א 3168/18 שפורר נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פסקה 4 (11.6.2018)). באותו עניין נקבע כי אמנם, מקום שבו מדובר ב"פסילה עצמית" מצד בית המשפט, נקודת המוצא היא כי יש ליתן משקל רב לתחושתו הסובייקטיבית של השופט, וכי לא בנקל יתערב בית משפט זה בהחלטתו שלא להוסיף ולדון בעניין מסוים. עם זאת, צוין כי "עניין של מה בכך אינו יכול להקים עילת פסלות בהינתן העקרון הבסיסי שעליו אנו אמונים כשופטים ולפיו הזכות לשבת בדין משמיעה לנו גם את החובה לעשות כן" (שם, בפסקה 5).
האיזון הראוי בין השיקולים השונים הצריכים לעניין מוביל במקרה דנן אל המסקנה כי אין כל מניעה שההליך יוסיף להתנהל בפני השופטת ח' קיציס. כמפורט בערעור ובתשובה לו, למאמת התצהיר אין כל זיקה שהיא להליך, והוא אינו צד לו. זאת ועוד – מהחלטת בית המשפט קמא לא עולה כי מדובר ב"קרבה ממשית" למותב אשר יש בה כדי להקים נסיבות אובייקטיביות המצדיקות את פסילתו בהתאם למבחנים שנקבעו לכך בפסיקה, וכבר נפסק שקשר "עקיף" הוא לבדו אין די בו כדי להקים עילת פסלות (ע"א 5197/10 שירותי בריאות כללית נ' ריקמן, פסקה 6 (16.8.2010)). דברים אלה יפים מקל וחומר בענייננו שבו כלל לא פורט בהחלטה מהו הקשר של המותב למאמת התצהיר. ההודעה שנמסרה לבית המשפט ולפיה חתימת האימות על התצהיר זויפה, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו.

אשר על כן, הערעור מתקבל והתיק יוסיף להישמע בפני השופטת ח' קיציס. המשיבים ישאו בהוצאות המערערת ובשכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח.   

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום שני, 14 בינואר 2019

בית המשפט הפחית את שכרו של הבורר


בית המשפט הפחית את שכרו של הבורר
בית המשפט הפחית את שכרו של הבורר עו"ד זכי כמאל לאחר שהצדדים הגישו תביעה להפחתת פסק בורר.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע


החלטת בית משפט בעניין שכרו של בורר – האם ניתן לערער עליה ברשות או בזכות? זו השאלה שהתעוררה בבקשות שבפני.

המערער שימש כבורר בהליכים שהתנהלו בין המשיבים. עם תום הליך הבוררות שילמו המשיבים למערער שכר טרחה בסך של 345,000 ש"ח בתוספת מע"מ. לאחר מכן, הגישו המשיבים 2-1 לבית המשפט המחוזי בקשה לפי סעיף 32 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן:חוק הבוררות) להפחתת שכר הבורר, אליה הצטרפו מאוחר יותר גם המשיבים 5-3. בפסק דינו מיום 15.3.2018 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה והורה למערער להשיב סך של 37,200 ש"ח בתוספת מע"מ הן למשיבים 2-1 והן למשיבים 5-3.

הערעור שבו בית המשפט העליון נדרש להכריע, נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והוגש ביום 15.4.2018. בית המשפט העליון הכריע בשתי בקשות מטעם המשיבים 2-1 והמשיבים 5-4 לסילוק הערעור על הסף. לטענתם, יש לדחות את הערעור על הסף שכן בהתאם להוראות סעיף 38 לחוק הבוררות פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן לערעור ברשות בלבד. 

המערער, מצדו, טוען כי סעיף 38 לחוק הבוררות נסב רק על "החלטות" של בית משפט בענייני בוררות ולא על "פסקי דין". לטענתו, משעה שבית המשפט המחוזי סיווג את החלטתו כפסק דין, פתוחה בפניו הדרך להגשת ערעור. לחילופין, מבקש המערער כי תינתן לו הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. המערער טוען כי יש צדק במתן הארכת מועד זו בהתחשב בכך שהוא הסתמך על אופן סיווג ההחלטה על-ידי בית המשפט המחוזי, ושהערעור הוגש בתוך המועדים להגשת בקשת רשות ערעור.  

סיווג ההליך – פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין שכרו של המערער ניתן מכוח סעיף 32 לחוק הבוררות, המקנה לבית המשפט סמכות להפחתת שכר בורר בתנאים המפורטים בו. סעיף 38 לחוק הבוררות קובע כי "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות...". בית משפט זה נקט פרשנות מרחיבה בכל הנוגע לפרשנות של סעיף 38 לחוק הבוררות. בין השאר, וזה הרלוונטי לענייננו, נקבע כי הוראות סעיף 38 חלות הן על החלטה המכריעה באופן סופי בתובענה (היינו פסק דין) והן על החלטה אחרת (ראו: רע"א 2901/10 ווטאירפול הנדסה בע"מ נ'General Electric Company, פסקה 5 (7.6.2010)). בית המשפט הבהיר כי יש בכך משום סטייה מכללי הערעור הרגילים במשפט האזרחי, המבחינים בין פסק דין לבין "החלטה אחרת", אולם הבחנה זו נדרשת לצורך המגמה לחזק את מוסד הבוררות תוך הגבלת התערבותו של בית המשפט למינימום הנדרש (ראו: בש"א 7457/10 ש.י. מובילי מרחבים בע"מ נ' משואות יצחק - מושב שיתופי להתיישבות, פסקה 3 (1.11.2010)).

אם כן, המסקנה הנובעת מהאמור לעיל היא שדרך ההשגה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור. המערער, כאמור, לא פעל כך. כעת נותר לבחון האם יש להיעתר לבקשתו להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

בנוגע להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור –בית המשפט העליון החליט להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בענייננו, ישנם שיקולים כבדי משקל שלא להיעתר לבקשה. כידוע, במקרים שבהם טוען המבקש לטעות שהובילה לאיחור בהגשת הליך, עליו להוכיח כי מדובר בטעות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה במישור האובייקטיבי (פרשנות החוק) או במישור הסובייקטיבי (מאמץ כנה למניעת הטעות) (ראו: בש"ם 6229/11 דון-יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה, פסקה 8 (10.10.2012)). בענייננו, קשה לומר שטעותו של המערער בפרשנות החוק היא "סבירה". בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז ניתן פסק-הדין המנחה בע"א 4886/11 גרוס נ' קידר, פ"ד נז(5) 933 (2003), ניתנו על-ידי בית משפט זה החלטות רבות בנושא פרשנותה של הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, ועל כן אין עוד ספק כי ההלכה בעניין תחולתו הרחבה של הוראת סעיף 38 הנ"ל היא בגדר דין מושרש וידוע, שבעלי הדין צריכים להנחות את עצמם לפיו (ראו למשל: ע"א 7739/11 קרמיטל אי.אל בע"מ נ' וילאר נכסים (1985) בע"מ (15.4.2012)). קל וחומר במקרה דנן, מצופה היה מהמערער – עורך דין המשמש כבורר – לוודא את המצב המשפטי טרם נקיטה בהליך ערעורי. מכל מקום, גם אם היה למערער ספק, הרי שראוי שהיה מגיש בקשת רשות ערעור ובצידה בקשה כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות המסורה לו בתקנות 410 או 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לכך מתווספים גם סיכוייו הלכאוריים הנמוכים של ההליך, נוכח ההלכה לפיה רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת אלא במקרים חריגים בלבד (ראו, למשל: רע"א 7731/16 גור נ' ברעם (18.16.2016)).

יחד עם זאת, נתתי משקל לעובדה שהערעור הוגש בתוך המועד להגשת בקשת רשות ערעור, באופן שלא פגע באינטרס ההסתמכות של המשיבים (ראו והשוו: ע"א 1190/10 מגדל הזוהר לבנין בע"מ נ' גוב גיא בע"מ (15.6.2010)), ומשום כך אני סבורה כי האיזון בין מכלול השיקולים מביא לתוצאה לפיה יש להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, תוך חיוב המערער בהוצאות המשיבים.

אשר על כן, בית המשפט העליון הורה על מחיקתו של הערעור שהגיש הבורר. המערער יהיה רשאי להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא עד ליום 2.9.2018, וזאת בכפוף לתשלום הוצאות המשיבים 2-1 בסך של 4,000 ש"ח והוצאות המשיבים 5-3 בסך של 4,000 ש"ח, ותוך הצגת אישור לבית המשפט על תשלום ההוצאות. יובהר כי תשלום ההוצאות יהווה תנאי להגשת בקשת רשות ערעור מטעם המערער.

ככל שתוגש בקשת רשות ערעור, בית המשפט העליון קבע שאת דבר ההחלטה על מחיקת הערעור יצויין בפתחה ותצורף לה כנספח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.


יום שלישי, 2 באוקטובר 2018

ארגון עדאלה ישלם הוצאות משפט בעתירתו נגד איילת שקד


ארגון עדאלה ישלם הוצאות משפט בעתירתו נגד איילת שקד
בהתאם לתקנות החדשות שאישרה שרת המשפטים, יהיה ניתן להטיל ערובה להוצאות בגין תביעות סרק שמגישים עובדים פלסטינאיים, העתירה נגד חוקיות התקנות נדחתה.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע


ביום 2.8.2016 פורסמו ברשומות תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) (תיקון), התשע"ו-2016, במסגרתן נתקנה תקנה 116א (בשל טעות סופר נכתב ברשומות תקנה 117א). התקנה, שכותרתה 'ערובה לתשלום הוצאות', מורה כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

 (ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

 (ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה".

דברי ההסבר לתקנה מבארים את התכלית העומדת ביסודה:

"על פי המצב הקיים היום אין הוראה בתקנות בית הדין לעבודה המתייחסת לאפשרות להטיל ערובה על תובע להבטחת הוצאותיו של נתבע. הטלת חובה על תובע להפקיד ערובה כתנאי לקבלת כתב תביעתו או בשלב מאוחר יותר, נועדה במקרים המתאימים להבטיח כי אם התובע ייכשל בתביעתו ובית המשפט יטיל עליו הוצאות לטובת הנתבע הוא אכן ישלם זאת. בנוגע לתביעות המוגשות על ידי מי שאינם תושבי ישראל גובר הצורך להבטיח כי נתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין, ככל שהתובעים לא יזכו בתביעתם וייפסקו הוצאות לזכות הנתבעים. אמנם הטלת ערובה כאמור עלולה לפגוע בזכות הגישה לערכאות ככל שאינה מידתית ושאינה לתכלית ראויה, עם זאת, נוכח השונות בין אזרחי ישראל ותושביה לבין נתינים זרים, יש הצדקה לקביעת הסדר מחמיר יותר לגבי האחרונים. בתי הדין לעבודה עושים כבר היום שימוש בסמכות להטלת ערובה, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת כי 'בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע'. השימוש בהטלת ערובה לפי תקנות סד"א בבתי הדין נעשה בעיקר כאשר התובע הוא תושב חוץ או תושב האזור או כאשר התובע אינו מציין את מענו בתביעתו, ואולם בפסיקה נקבע כי הפעלת הסמכות תיעשה במתינות, תוך הבאה בחשבון של ייחוד משפט העבודה בהפעלתה [...] כמו כן נקבעו בפסיקה אמות מידה להטלת ערובה למי שאינו תושב ישראלי, ובפרט בנוגע לתושבי הרשות הפלסטינאית שרבים מהם עובדים בישראל [...].

יצוין כי התיקון המוצע מחייב אומנם כברירת מחדל לקבוע ערובה לבקשת תובע מקום שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל. ואולם, לצד החובה ההסדר המוצע כולל מספר רכיבים כלהלן: ראשית, הטלת ערובה אינה נעשית באופן אוטומטי אלא לבקשתו של נתבע בלבד. באופן זה, מוטל על הנתבע לעשות מעשה אקטיבי על מנת לחייב את התובע, וכן בית הדין מחויב לקיים הליך שיפוטי לפני הטלת ערובה (זאת, להבדיל מהליך אוטומטי שאינו מצריך הליך שיפוטי וחוסם את התובע עוד בשלב הגשת התביעה אצל מזכירות בית הדין).שנית, על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא 'ראשית ראיה' להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו. בנוסף על כך, יכול התובע להיפטר מהפקדת ערובה על ידי כך שיראה לבית המשפט כי ניתן יהיה להיפרע ממנו אם התביעה תידחה, בין באמצעות נכסים הקיימים בישראל ובין באמצעות הצגת ראיות המעידות על איתנות כלכלית ויכולת גבייה. שלישית, לבית הדין שיקול דעת שלא להטיל ערובה 'מטעמים מיוחדים שירשמו', כגון במקרים בהם מתרשם בית המשפט כי בנסיבות העניין אין זה מן הצדק ומן ההגינות להטיל על התובע הפקדת ערובה. במסגרת זו, יוכל בית הדין לשקול את אופי הזכות הנתבעת והאם היותה זכות קוגנטית של העובד, את החלופות האפשריות לערובה, וכן את נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, וזאת בהסתמך על הפסיקה אשר התוותה את שיקול הדעת עד כה" (ההדגשות במקור – נ' ס').

להשלמת התמונה, ביום 30.11.2015, כ-8 חודשים לפני פרסום התקנה, הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק בתי המשפט (תיקון – תובענת תושב אזור עימות), התשע"ו-2016 – הצעת חוק פרטית במסגרתה הוצע לקבוע חובה להפקדת ערובה על-ידי תושבי אזור עימות המגישים תביעות בבתי המשפט בישראל, ובכך להביא לצמצום משמעותי של תביעות סרק המוגשות על-ידי תובעים שיש קושי להיפרע מהם כאשר מושתות עליהם הוצאות משפט. הצעת החוק ירדה בסופו של דבר מסדר היום, בין היתר על רקע התנגדותם של הגורמים המקצועיים במשרד המשפטים.


התקנה פורסמה, כאמור, ביום 2.8.2016, ונכנסה לתוקף ביום 2.9.2016.

ביום 8.9.2016 הוגשה העתירה שלפנינו. במסגרת העתירה ביקשו העותרות האגודה לזכויות האזרח בישראל, קו לעובד וארגון עדאלה - להורות על ביטולה של התקנה – הן מחמת שהותקנה בחוסר סמכות, הן בשל היותה בלתי-חוקתית; בד בבד הגישו העותרות בקשה למתן צו ביניים, במסגרתה ביקשו להורות על השעיית פועלה של התקנה, עד להכרעה בעתירה.

ביום 10.10.2016 הגישה המדינה את תגובתה לבקשה למתן צו ביניים, וטענה כי דינה להידחות: הן על הסף – מחמת השיהוי בהגשתה, בשים לב לכך שהוגשה לאחר כניסתה של התקנה לתוקף; הן לגופה – בשים לב לשיקולי מאזן הנוחות ולסיכוייה הלא גבוהים של העתירה להתקבל. ביום 13.10.2016 נדחתה הבקשה למתן צו ביניים, והדיון בעתירה הועבר למותב תלתא.

ביום 8.5.2017 התקיים דיון ראשון בעתירה, ונשמעו טענות הצדדים מזה ומזה. לאחר הדיון הוחלט כדלקמן:

"בטרם נכריע באשר להמשך הטיפול ראינו לנכון לבקש משני הצדדים נתונים אמפיריים מפורטים באשר לתוצאותיה של התקנה עד הנה. נטייתנו היא  בלא שניטע מסמרות לפי שעה  לומר כי ההתמקדות צריכה להיות לא בשאלת הסמכות, שעל פני הדברים אפשר ליתן לה עיגון, אלא בשאלת הגישה לבית הדין. אכן, אנו יוצאים מן ההנחה כי בתי הדין, המנחים עצמם לפי התקנה גם כרוחה, קרי, איזון אל מול נתבעים אך חלילה לא נעילת הדלת בפני תובע לגיטימי שאין ידו משגת, מוצאים פתרונות ראויים בכל מקרה לנסיבותיו. עם זאת חשוב לנו לראות נתונים בפועל [...] לא יאוחר מסוף יוני 2017  ללא הארכות  יגישו הצדדים נתונים מלאים ככל שיוכלו להשיג על השימוש בתקנה על כל רכיביה ותוצאותיו בבתי הדין. לאחר מכן נחליט באשר להמשך הטיפול".

ביום 23.7.2017 הגישה המדינה הודעת עדכון, במסגרתה הציגה פילוח של החלטות בתי הדין לעבודה שעניינן בהטלת ערובה, תוך השוואה בין שתי תקופות – זו שקדמה לכניסת התקנה לתוקף, וזו שלאחריה. לטענת המדינה, בדיקת הנתונים האמפיריים מלמדת, כי "יישום התקנה בפועל אינו מבטא מגמה של 'נעילת דלת' בפני תובע לגיטימי  כלשון החלטת בית המשפט הנכבד ואף רחוק מכך" (סעיף 11 להודעה). ביום 24.7.2017 הגישו העותרות הודעה מטעמן, במסגרתה הציגו נתונים המלמדים לטענתן על עלייה משמעותית בשיעור המקרים שבהם חויבו תובעים בהפקדת ערובה, כתנאי לבירור תביעתם. ביום 25.7.2017 נקבע כי התיק יקבע לדיון המשך.

ביום 11.9.2017 התקיים דיון שני בעתירה, שלאחריו הוחלט כדלקמן:

"1.       בדיון מיום 8.5.2017 ביקשנו משני הצדדים 'נתונים אמפיריים מפורטים באשר לתוצאותיה של התקנה עד הנה'.

2.         בהודעות מעדכנות מטעם המשיבים (מיום 23.7.2017) ומטעם העותרות (מיום 24.7.2017) קיבלנו מהצדדים נתונים שונים, המבוססים על בקשות להטלת ערובה ועל החלטות של בתי הדין האזוריים לעבודה, לגבי בקשות להטלת ערובה, בתקופות שונות  כאלה שקדמו לכניסת התקנה לתוקפה וכאלה שניתנו לאחר מכן.

            יצויין כי הצדדים בחרו להתייחס ל"תקופות בדיקה" שונות: בעוד שהעותרות התייחסו לתקופה בת תשעה חודשים שלפני ולאחר כניסת התקנה לתוקף; התייחסו המשיבים לתקופה מוקדמת  שבין 2.9.2015 לבין 1.6.2016  ולתקופה מאוחרת  שבין 2.9.2016 לבין 14.5.2017.

3.         בפתח הדיון לפנינו העלו העותרות טענות שונות באשר לאי-דיוקים שנפלו במסד הנתונים שהוצג על ידי המשיבים ובמסקנות שהוסקו מנתונים אלו. בא כוח המשיבים הסביר את הדרך שננקטה על ידי המשיבים בבדיקת הבקשות וההחלטות של בתי הדין האזוריים לעבודה בתקופות הרלבנטיות והביע נכונות לבחון את הערות העותרות ולתקן ככל שהדבר יידרש  את הטעון תיקון.

4.         בהמשך הדיון ביקשנו לברר אם יש בידי המשיבים נתונים אמפיריים באשר להיקף התופעה של 'תביעות סרק' שהוגשו כביכול בבתי הדין האזוריים לעבודה על ידי תובעים שאינם תושבי ישראל ושאינם אזרחים של אחת המדינות שהינן צד לאמנה הרלבנטית, שהיו לנגד עיני שרת המשפטים ושר הכלכלה והתעשייה, ושהובילו להתקנת תקנה 117א (מעבר לפניות של מעסיקים ישראלים שהינם חקלאים מבקעת הירדן בדבר "גל תביעות" שהוגשו נגדם על ידי עובדים פלסטיניים שהועסקו על ידם, שהובילו להנחתה על שולחן הכנסת של הצעת החוק הפרטית [הצעת חוק בתי המשפט (תיקון  תובענת תושב אזור עימות), התשע"ו-2016]).

5.         המשיבים יגישו עד יום 12.11.2017 הודעה מעדכנת בה יפרטו את תוצאות הבדיקות שערכו באשר לטענות שהושמעו על ידי באי כוח העותרות בהתייחס לנתונים שהוגשו על ידם בהודעה המעדכנת מיום 23.7.2017, ובמידת הצורך יתקנו את מסד הנתונים שאותו הגישו. ההודעה דנן תכלול התייחסות אף לגבי הנתונים האמפיריים שהיו ברשות מתקין התקנות ערב התקנת תקנה 117א באשר להיקף התופעה של 'תביעות סרק' שהוגשו כביכול בבתי הדין האזורים לעבודה על ידי תובעים שאינם תושבי ישראל ושאינם אזרחים של אחת המדינות שהינן צד לאמנה. בין השאר ההודעה תתייחס לנתונים בדבר המקרים שבהם נפסקו הוצאות לחובת התובעים ואלה לא נגבו, לרבות תוך התייחסות לשאלה אם הוטל או שלא הוטל במקרים אלה ערבון. העותרות תהיינה רשאיות להגיש תגובה להודעה מעדכנת זו עד ליום 26.11.2017.

6.         עם קבלת ההודעה המעדכנת והתגובה לה, נחליט בעניין המשך הטיפול בעתירה.

7.         הבהרנו לצדדים כי ברצוננו לקיים דיון המשך בעתירה במהלך חודש דצמבר 2017, ושלפיכך יהיה עליהם לעמוד בסד הזמנים שנקבע לצורך הגשת ההודעה המעדכנת והתגובה לה".

ביום 4.12.2017 הגישה המדינה הודעה מעדכנת. בהודעתה ציינה, כי לאחר שיג ושיח עם העותרות נבחנו הנתונים מחדש, בשים לב להערותיהן. גם לאחר הבחינה המחודשת שבה המדינה וטענה, כי ישום התקנה בפועל אינו מקים חשש ל'נעילת דלתות' לפני תובעים לגיטימיים. כמו כן התייחסה המדינה לנתונים בדבר תביעות סרק שעמדו לנגד עיניה של שרת המשפטים ערב התקנת התקנה, וטענה כי על שולחנה של השרה הצטברו תלונות שונות, מהן עלה החשש לתופעה של הגשת תביעות סרק בבתי הדין לעבודה על-ידי תובעים שאינם תושבי ישראל. זאת, על רקע המצב המשפטי המאפשר הגשת תביעות בסכומים ניכרים לבית הדין לעבודה ללא תשלום אגרה, או לחלופין בתשלום אגרה נמוכה מאד. לאחר בחינה של הנתונים, ולאחר שנשקלה גם האפשרות להעלות את שיעור האגרה בבתי הדין לעבודה, באה שרת המשפטים לכלל מסקנה כי הדרך הנכונה להתמודד עם התופעה היא באמצעות התקנת התקנה.

ביום 27.12.2017 התקיים דיון שלישי בעתירה. בדיון זה שבו ונדונו שאלת ישומה של התקנה בפועל מאז כניסתה לתוקף, ושאלת הנתונים העובדתיים שהובילו להתקנת התקנה. סוגיה נוספת שהתעוררה לראשונה במסגרת דיון זה, עניינה בשאלה האם קוימה כדבעי חובת ההיוועצות עם הציבור, בכלל זה גופים מעוניינים רלבנטיים (כגון ארגוני עובדים). מספר ימים לאחר מכן, ביום 3.1.2018, הוצא צו על-תנאי. ביום 22.3.2018 הגישה המדינה תשובה לצו על-תנאי, ביום 7.5.2018 הגישו העותרות עיקרי טיעון מטעמן וביום 10.5.2018 התקיים דיון רביעי בעתירה. עד כאן, בתמצית, השתלשלות הדיון בעתירה.

לטענת העותרות, התקנה נתקנה בחוסר סמכות, ומשכך אחת דינה – להתבטל. סעיף 43(ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה), שמכוחו הותקנה התקנה דנן, מסמיך את שרת המשפטים להתקין תקנות שעניינן תשלומים טכניים, כגון אגרות, הוצאות משפט, תשלום עבור רישום פרוטוקול הדיון וכיוצא באלו תשלומים. ברם, הוא איננו מסמיך את שרת המשפטים להתקין תקנות בעניין הפקדת ערובה, ולא בכדי. לטענת העותרות, חיוב תובע בהפקדת ערובה הוא עניין מהותי במערכת המשפט בכלל, ובבתי הדין לעבודה בפרט, בשל העובדה שנודעת לו השפעה על היקפה של זכות הגישה לערכאות. בהתאם לכלל ההסדרים הראשוניים, פגיעה בזכות זו או הגבלתה יכול שתֵעשה אך ורק מכוח הסמכה מפורשת בחוק.הסמכה כאמור לא ניתנה לשרת המשפטים, ודין התקנה אפוא להתבטל.

זאת ועוד; אפילו היתה לשרת המשפטים סמכות להתקנת התקנה, הרי שדינה להתבטל בהיותה בלתי-חוקתית. לטענת העותרות, התקנה פוגעת בזכות הגישה לערכאות של עובדים שאינם תושבי ישראל, אשר חלקם הארי אינו יכול לעמוד בנטל הכלכלי הכבד של הפקדת ערובה. כמו כן, התקנה פוגעת בזכות לשוויון, נוכח העובדה שהיא מפלה לרעה עובדים שאינם תושבי ישראל. תכליתה של התקנה אינה ראויה, הן בשל העובדה שהיא מבוססת על שיקול זר, פוליטי, של מניעת הגשת תביעות לגיטימיות מצד עובדים פלסטיניים, הן בשל העובדה שהיא שוללת את שיקול הדעת השיפוטי בשאלת הצורך בהטלת ערובה, תוך פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. פגיעתה של התקנה בזכויות חוקתיות, כאמור, חריפה ובלתי-מידתית: ראשית, אין קשר רציונלי בין התקנה לבין האמצעי שאותו היא מבקשת להשיג, נוכח העובדה שהותקנה ללא בחינה רצינית של התשתית העובדתית הרלבנטית, ומבלי שהוכח כי אכן ישנה תופעה של הגשת 'תביעות סרק' על-ידי תובעים שאינם תושבי ישראל. שנית, במסגרת הליך התקנת התקנה לא נבחנו אמצעים שפגיעתם פחותה, כאלו שאינם שוללים מבית המשפט את שיקול הדעת לבחון כל מקרה לגופו.שלישית, תועלתה של התקנה נופלת מן הנזק הגורף והבלתי-הפיך שהיא גורמת למאות אלפי עובדים שאינם תושבי ישראל. לטענת העותרות, הנתונים הסטטיסטיים באשר ליישום התקנה שהוגשו על-ידי הצדדים במסגרת הדיון בעתירה מצביעים על עלייה משמעותית מאד בשיעור התיקים בהן הוטלה ערובה על תובעים שאינם תושבי ישראל, ומוכיחים את טענתן בדבר פגיעה בלתי-מידתית בזכויות החוקתיות לשוויון ולגישה לערכאות.

בנוסף טוענות העותרות, כי העדרה של תשתית עובדתית-אמפירית להתקנת התקנה מהווה פגם בהליך התקנתה. אף שנתבקשה לעשות כן, לא הצליחה המדינה להצביע ולוּ על מקרה אחד שבו הושתו הוצאות על עובד שאינו תושב ישראל, והנתבע לא הצליח לגבות את הוצאותיו. כל שהונח על שולחנה של השרה בעניין זה היה רשימה נקודתית ומצומצמת של תלונות מצד חקלאים בבקעת הירדן שהעסיקו עובדים פלסטיניים במשקיהם. הא ותו לא. יתר על כן, כפי שעולה מתגובות המשיבים, אותם מעסיקים לא הצביעו ולו על מקרה אחד שבו לא עלה בידם להיפרע ממועסק-תובע בגין הוצאות שהוטלו עליו. זאת ועוד, בשום שלב של הליך התקנת התקנה לא נערכה התייעצות עם ארגוני עובדים המייצגים גם עובדים שאינם אזרחי ישראל במטרה לקבל את עמדתם בסוגיה, אף שבנסיבות העניין היה מתבקש לעשות כן. לטענת העותרות, בהתאם להלכה שנפסקה בבג"ץ 10042/16 קוונטינסקי נ' כנסת ישראל (6.8.2017) (להלן: עניין קוונטינסקי), דבר חקיקה – לא כל שכן חקיקת משנה – צריך שיתבסס על תשתית עובדתית סדורה וברורה. לא כך הם פני הדברים בענייננו, וגם מטעם זה יש להורות על ביטול התקנה.

עמדת המדינה היא כי דין העתירה להידחות. הוראת סעיף 43(ב)(4) לחוק בית הדין לעבודה מסמיכה את שר המשפטים להתקין תקנות בדבר הוצאות משפט; סמכות זו כוללת בתוכה גם את הסמכות להתקין תקנות בעניין הטלת ערובה, שנועדה להבטיח את תשלום הוצאותיו המשפטיות של הנתבע. אשר לטענה כי חיוב בהפקדת ערובה הוא עניין להסדר ראשוני נטען, כי אף שהתקנה טומנת בחובה פגיעה מסוימת בזכות הגישה לערכאות, הרי שהיא איננה עולה כדי הסדר מקיף וגורף הקובע מדיניות כללית, כזה שיש לעגנו בהסדר ראשוני.

אשר לטענה בדבר אי-חוקתיות התקנה נטען, כי לא כל פגיעה בזכות הגישה לערכאות היא בלתי-חוקתית, ויש לאזנה אל מול ערכים ואינטרסים נוספים. בנדון דידן, התקנה משקפת איזון חוקתי בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכות הקניין של הנתבע, קרי – זכותו להיפרע מהתובע בגין הוצאותיו המשפטיות, אם וכאשר נדחתה התביעה. הדברים נכונים ביתר שאת מקום שבו התובע אינו תושב ישראל, שאז על דרך הכלל הקושי להיפרע הימנו רב יותר. תכליתה של התקנה אפוא למנוע מצב דברים שבו נתבע אשר נאלץ לנהל הליך משפטי, על ההוצאות הרבות הכרוכות בכך, זוכה בדין, אך יוצא וידיו על ראשו. המנגנון הקבוע בתקנה מגשים תכלית זו, ועושה כן באופן מידתי, שקול ומאוזן. כך, הטלת ערובה אינה נעשית באופן אוטומטי, אלא מחייבת הגשת בקשת מתאימה מצדו של הנתבע, הדורשת בירור שיפוטי. מרחב שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בגדרי בירור זה הוא רחב ביותר, ובידו לפטור את התובע מהפקדת ערובה בהתקיים אחת משלוש חלופות: אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו; אם הראה התובע כי ניתן יהיה להיפרע הימנו אם תידחה תביעתו; או אם ראה בית המשפט לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו. יתר על כן, גם כאשר מורה בית המשפט על הפקדת ערובה אין זה 'סוף פסוק', ובידו של התובע להשיג על ההחלטה לפני בית הדין הארצי לעבודה.

אשר לטענה בדבר פגיעה בשוויון טוענת המדינה, כי התקנה מבוססת על הבחנה רלבנטית בין תובעים שהם תושבי ישראל לבין תובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולגבות מהם את תשלום ההוצאות. הבחנה זו איננה חידוש של התקנה, והיא נהוגה ומקובלת בפסיקת בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין לעבודה.

עוד טוענת המדינה, כי בחינת ישום התקנה בפועל מאז נכנסה לתוקפה ביום 2.9.2016, תומכת במסקנה כי חששותיהן של העותרות ל'נעילת דלת' בפני תובעים לגיטימיים אין להם על מה לסמוך. עיון בהחלטות השונות שניתנו עד כה על-ידי בתי הדין לעבודה מלמד, כי התקנה אכן הובילה לעלייה מסויימת במקרים שבהם נעשה שימוש בכלי של הטלת ערובה – כפי שהיה מצופה – אלא ששימוש זה נעשה באופן מדוד, מתון, מידתי וסביר, המעיד על הזהירות הננקטת מצד בתי הדין לעבודה בעשותם שימוש בכלי זה, ועל מרחב שיקול הדעת הנתון להם.

בהתייחס לטענה כי נפל פגם בהליך התקנת התקנה בשל העובדה שהתשתית העובדתית לא נבחנה לאשורה טוענת המדינה, כי נתונים עובדתיים שהונחו על שולחנה של שרת המשפטים הצביעו על קיומה של תופעה שבמסגרתה תובעים שאינם תושבי ישראל מנצלים את שיעור האגרה הנמוך בבתי הדין לעבודה על מנת להגיש תביעות סרק, ביודעם כי גם אם תידחה תביעתם ויוטלו עליהם הוצאות משפט, לא ניתן יהיה, מבחינה מעשית, להיפרע מהם. נתונים אלו עסקו בעיקרם במקרים שבהם נאלצו נתבעים לסיים את ההליך בפשרה, מתוך הבנה שתוצאה זו משתלמת עבורם יותר מבחינה כלכלית, מאשר ניהול הליך משפטי. ממילא אין לתמוה על כך שלא הוצגו מקרים רבים שבהם הושתו הוצאות על תובע שתביעתו נדחתה, אך הנתבע לא הצליח להיפרע ממנו. כמו כן מציינת המדינה, כי עניינה של התקנה בשאלת מדיניות, המצויה בגדרי שיקול דעתו הרחב של מחוקק המשנה, ובנסיבות אלו די בתשתית העובדתית שנפרשה לפני שרת המשפטים. מכל מקום, הקושי הכרוך בגביית הוצאות משפט ממי שאינו תושב ישראל, ועל אחת כמה וכמה מתושבי הרשות הפלסטינית, הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה; קושי זה הוכר בפסיקה לאורך השנים, והיה שריר גם מבלעדי התשתית העובדתית הקונקרטית שהונחה לפני שרת המשפטים במסגרת הליך התקנת התקנה. בשולי הדברים התייחסה המדינה לטענה שלפיה נפל פגם בהליך התקנת התקנה, מחמת אי-התייעצות עם גורמים רלבנטיים. אשר לחובת ההתייעצות עם שר הכלכלה והתעשייה נטען, כי זו קוימה כדבעי, כנדרש בחוק. אשר לסוגיית ההתייעצות עם גופים מעוניינים שלא מכוח חוק נטען, כי אף שהתייעצות מעין זו היא ראויה ומבורכת, הרי שאין בהעדרה כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בתקנה, לא כל שכן את ביטולה.  

כשנתיים חלפו מאז נכנסה התקנה לתוקפה והוגשה העתירה שלפנינו. דרך ארוכה עברנו: ארבעה דיונים; שלושה הרכבים שונים; שתי טבלאות עמוסות נתונים אמפיריים מזה ומזה; וצו על-תנאי אחד; עתה יש להכריע. לאחר עיון בטענות הצדדים, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, בא בית המשפט העליון לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.

כפי שהובהר כבר בשלב מוקדם יחסית של ההליך, לאחר הדיון הראשון בעתירה,"ההתמקדות צריכה להיות לא בשאלת הסמכות, שעל פני הדברים אפשר ליתן לה עיגון, אלא בשאלת הגישה לבית הדין" (החלטת ההרכב מיום 8.5.2017). סעיף 43(ב)(4) לחוק בית הדין לעבודה מסמיך את שרת המשפטים להתקין תקנות בעניין הטלת הוצאות משפט. כפי טענת המדינה, סמכות זו טומנת בחובה, מיניה וביה, גם את הסמכות להתקין תקנות בעניין הטלת ערובה, שתכליתה להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע. כידוע, "אין הכרח כי תהא הרשאה מפורשת לכל פעולה של הרשות המינהלית. כדי שהפעולה תוכתר כחוקית, די בכך שפרשנותו התכליתית של החוק תצביע על קיומה של סמכות" (בג"ץ 4790/14 יהדות התורה נ' השר לשירותי דת, פסקה 20 (19.10.2014)). כמו כן, אין בידי לקבל את הטענה לפיה חל בענייננו כלל ההסדרים הראשוניים. התקנה אינה מחדשת דבר באשר לעצם האפשרות להטיל ערובה על תובע; כלי זה משמש תדיר את בתי הדין לעבודה זה מכבר, בהתאם לסמכות הנתונה להם מכוח סעיף 27(א) לחוק (הסעיף עוסק אמנם ברשמים, אך נכון מקל וחומר גם לשופטי בית הדין, כאמור בסעיף 41 לכתב התשובה מטעם המדינה). בדומה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, עניינה של התקנה דנן הוא להסדיר את אופן השימוש בכלי זה בבתי הדין לעבודה; הסדרה זו היא ישומית באופייה, ואינה עניין להסדר ראשוני.

מוקד הדיון אפוא בשאלת סבירותה של התקנה. "הלכה היא, כי בית-משפט לא יפסול חקיקת משנה אלא אם כן היא לוקה באי-סבירות. אשר לאופייה ולדרגתה של אי-הסבירות השתמשה הפסיקה במונחים, כגון אי-סבירות משמעותית, אי-סבירות מהותית, אי-סבירות היורדת לשורש העניין, אי-סבירות קיצונית וכיו"ב. בביטויים אלה יש כדי לבטא אי-סבירות חריגה הדרושה על-מנת להביאלפסלותה של תקנה" (בג"ץ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נד(4) 319, 325 (2000)).הנדון דידן רחוק מלבוא בגדרם של מצבים אלו. אכן, התקנה משנה את ברירת המחדל ביחס להטלת ערובה על תובעים שאינם תושבי ישראל, ובמובן זה – כפי שמודה גם המדינה – טומנת בחובה פגיעה מסוימת בזכות הגישה לערכאות. אלא שפגיעה זו הריהי מידתית וסבירה: ראשית, התקנה אינה חוסמת את דרכם של תובעים שאינם תושבי ישראל מלהגיש את תביעתם מלכתחילה; הטלת ערובה אינה נעשית באופן מוּכְני (אוטומטי), אלא רק לאחר שהנתבע הגיש בקשה מתאימה.שנית, גם לאחר הגשת הבקשה נתון לבית המשפט שיקול דעת רחב, ובידו לפטור תובע מהפקדת ערובה באחד משלושה מצבים: אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו; אם הראה התובע כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם תידחה התביעה; או אם ראה בית הדין לעשות כן 'מטעמים מיוחדים שירשמו'. שלישית, החלטת בית הדין האזורי להורות על הפקדת ערובה איננה סופית, והיא ניתנת להשגה לפני בית הדין הארצי לעבודה.

אופן ישומה של התקנה בפועל, מאז נכנסה לתוקף בחודש ספטמבר 2016, תומך אף הוא במסקנה כי אין עילה להתערבות שיפוטית בענייננו. כאמור, במסגרת הדיון בעתירה נתבקשו הצדדים להציג נתונים אמפיריים בדבר השינוי שיצרה התקנה בפועל, תוך השוואה בין התקופה שקדמה לכניסת התקנה לתוקף לבין זו שלאחריה. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתקנה הובילה לעלייה בשיעור המקרים שבהם תובעים שאינם תושבי ישראל חויבו בהפקדת ערובה. יחד עם זאת, יש מחלוקת בין הצדדים באשר להיקפה של עלייה זו – בעוד העותרות גורסות כי מדובר בעלייה משמעותית, טוענת המדינה כי מדובר בעלייה מתונה בלבד. העלייה בשיעור המקרים שבהם חויבו תובעים בהפקדת ערובה מובנת ואף מתבקשת, שהרי זו היתה המטרה של התקנת התקנה מלכתחילה. אשר לשיעור העלייה, הרי שאף אם היא משמעותית, כטענת העותרות, אין בכך כדי ללמד על כי התקנה איננה מידתית. סוף סוף, המוקד הוא בשאלת שיקול הדעת הנתון לבית הדין בהפעלת סמכותו. כפי טענת המדינה – טענה שגובתה במספר דוגמאות – הניסיון שהצטבר מאז כניסת התקנה לתוקף מלמד כי התקנה אינה פוגעת בעצמאותם של בתי הדין לעבודה, אשר דוחים בקשות להטלת ערובה בנסיבות המצדיקות זאת, תוך שימוש בכלים שמעניקה לשם כך התקנה. אין יסוד אפוא לחשש מפני 'נעילת דלתות' לפני תובעים לגיטימיים; הניסיון בשטח מלמד, כי התקנה מאפשרת לבתי הדין מרחב תמרון להפעיל את סמכותם בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה; לא רק להלכה – אלא גם למעשה.

יש לדחות גם את טענת העותרות בדבר פגיעה בלתי-מידתית בזכות לשוויון. ההבחנה בין תובעים שהם תושבי ישראל לבין תובעים שאינם תושבי ישראל לעניין הטלת ערובה, לא זו בלבד שהיא מתחייבת מן השכל הישר, היא מושרשת ומקובלת מזה שנים רבות בפסיקתם של בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין לעבודה: "במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו" (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פסקה 5 (30.5.2004)). שוֹנוּת זו בין תושבי ישראל לבין תושבי חוץ רלבנטית מאד לעניין הטלת ערובה. ההבחנה בהקשר זה סבירה אפוא, לבטח כאשר נתון לבית הדין מרחב שיקול דעת לפעול כחכמתו בהתאם לנסיבות העניין שלפניו, כאמור.    

לטענת העותרות, המדינה לא הצביעה על נתונים אמפיריים המלמדים על תופעה של הגשת 'תביעות סרק' בבתי הדין לעבודה על-ידי תובעים שאינם תושבי ישראל; ממילא לא היתה לשיטתן הצדקה להתקנת התקנה מלכתחילה, ולפגיעה הנגרמת בעטייה. לטענת העותרות, הורתה ולידתה של התקנה בשיקולים זרים, פוליטיים, על רקע טענות שהשמיעו לפני שרת המשפטים "מעסיקים ספציפיים מאוד, בענף ספציפי וממגזר ממוקד ומצומצם" (סעיף 16 לעיקרי הטיעון מטעם העותרות). בהתאם לקביעותיו של בית המשפט בעניין קוונטינסקי, העדר תשתית עובדתית ראויה ומבוססת, בשים לב לפגיעתה של התקנה בזכויות חוקתיות, מחייב את ביטולה.

הנדון אינו דומה לראיה. בעניין קוונטינסקי נאמר כי תשתית עובדתית שצורפה להצעת חוק עשויה לשמש אינדיקציה – אחת מני רבות – להגשמת 'עקרון ההשתתפות' של חברי הכנסת בהליך החקיקה (שם, פסקה 80). לא נאמר שם כי העדר תשתית עובדתית מצדיק ביטולו של דבר חקיקה. יתרה מזאת, גבי דידי, ספק רב אם היה צורך להתחקות אחר התשתית העובדתית שהובילה להתקנת התקנה. לאחר שבאה התקנה לאוויר העולם, המוקד הוא בשאלת סבירותה. משנמצאה התקנה סבירה ומידתית, כבנדון דידן, שוב אינני רואה מקום להרהר אחר הנתונים העובדתיים שברקע להתקנתה. על כל פנים, בנסיבות העניין, די בתשתית העובדתית שהונחה על שולחנה של שרת המשפטים. כך לנוכח הקושי האינהרנטי להצביע על 'תביעות סרק', אשר מסתיימות בדרך כלל, משיקולי עלות-תועלת, בפשרה; כך לנוכח מרחב שיקול הדעת המוענק לבית הדין בגדרי התקנה, אשר נדרש לבחון למעשה את התשתית העובדתית בכל מקרה לגופו; כך לנוכח העובדה שההבחנה בין תובעים שהם תושבי ישראל לבין תובעים שאינם תושבי ישראל לעניין הטלת ערובה, מושרשת ומקובלת בפסיקה זה מכבר.

לבסוף, אין לקבל את הטענה שלפיה נפל פגם בהליך התקנת התקנה מחמת אי-התייעצות עם גורמים רלבנטיים. התייעצות עם שר הכלכלה והתעשייה נתקיימה, כנדרש בחוק. התייעצות עם גופים רלבנטיים נוספים הריהי, ככלל, 'ראויה ומבורכת', כפי שטענה גם המדינה, אולם אין בהעדרה משום פגם בהליך התקנת התקנה.

על יסוד האמור, הוחלט לדחות את העתירה, ולבטל את הצו על-תנאי שניתן ביום 3.1.2018.

העותרות תישאנה בהוצאות המשיבים בסך של 10,000 ₪.  

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.